במקום בו אנחנו חונכים היום את מוזיאון הכנסת, עוצבו ערכי הליבה של הרשות המחוקקת הישראלית, ובראשם: כיבוד הכרעת הרוב, ביצור זכויותיו של המיעוט, וקידוש המחויבות של נבחרי העם כלפי העם. כאן נידונו וחוקקו כמה מהחוקים החשובים ביותר ששיקפו את זהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית בשנות כינונה הראשונות: חוק פנקס הבוחרים לכנסת רבים מחוקי היסוד – בהם חוק יסוד נשיא המדינה, חוק השבות, חוק שיווי זכויות האישה, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חינוך ממלכתי, חוק הביטוח הלאומי, ועוד ועוד.
מרבית החוקים החשובים לא התקבלו בהסכמה מקיר לקיר, אלא בדיונים וויכוחים עמוקים ונוקבים ביותר. חברות וחברי הכנסות הראשונות הבינו היטב כי הם מעצבים את דמותה של המדינה, ודווקא בשל כך עמדו ודנו בכובד ראש על כל תו ותג. למרות קביעתו של יוסף שפרינצק, יושב הראש הראשון של הכנסת – לא היה זה תמיד, כדבריו: "מקום של דיון ושכנוע"; ומליאת הכנסת ידעה מראשיתה דיונים עקרוניים וסוערים ביותר.
חברי הכנסת שישבו בבניין ההיסטורי הזה ייצגו את הציבור הישראלי המגוון והחזיקו בדעות שונות ומגוונות. היו בהם קומוניסטים אדוקים וחסידי השוק החופשי, חסידי סטאלין וחסידי אייזנהאואר; היו בהם חברי כנסת שסברו שהמרחב הציבורי בישראל להתנהל על-פי ההלכה, הייתה שם מפלגת המפד״ל של משה חיים שפירא. וחברי כנסת אחרים שראו בחקיקה כזו כפייה דתית; היו בהם יוצאי הגנה, אצ"ל ולח"י, צברים ועולים מאירופה ומארצות האיסלאם, ומהעולם כולו, מכל אמונה, דת, השקפה ואורח חיים; היו בהם מי שחלמו ופעלו לטובת התיישבות בארץ-ישראל השלמה – בשתי גדות הירדן; ומי שטיפחו חזון של אחווה יהודית עם בני לאומיות ערבית, ולימים עם הפלסטינים, והיו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת על כך. מעניין מה היו אומרים חברי הכנסת בבית פרומין, למשל, על הודעתו של ראש ממשלת אוסטרליה הלילה על כוונת ממשלתו להכיר במדינה פלסטינית
אין לי ספק מה בן גוריון ובגין היו אומרים – במשותף, וגם אני אומר כאן ואני חושב שאני מייצג את הציבור: ישראל תמיד חתרה ותמיד תחתור לשלום עם שכניה, לרבות הפלסטינים. כשישראל נלחמת בטרור אכזרי היא עושה זאת למען השלום ולמען העולם החופשי. ההכרזות האלה – של אוסטרליה ושל מדינות אחרות – הן פרס לטרור, והן פרס לאויבי החופש, החירות והדמוקרטיה. זו טעות חמורה ומסוכנת, שלא תסייע לפלסטיני אחד ולצערי לא תחזיר ולו חטוף אחד.
אני מונה את המחלוקות הללו, והייתי יכול להזכיר עוד מחלוקות רבות אחרות; כי לעצם קיומן יש חשיבות רבה להווה. מדינת ישראל נבנתה והגיעה להישגיה המרשימים, לא למרות המחלוקות הנוקבות האלה, אלא בגללן; ובית המחוקקים ששכן כאן – ייצג זאת טוב מכל.
אכן, כולנו זוכרים, זוכרים היטב, שהכנסת היא הייצוג האולטימטיבי של הריבון – העם, מאחר שהיא הרשות הכמעט-היחידה שהעם משפיע עליה ישירות בבחירתו. לכן, עלינו להיזהר בכבודה ולשמור על עצמאותה ועל עצמאות חבריה, גם אם דעות מי מהם קשות מאד לעיכול. אוי לנו אם בית הנבחרים שלנו יציג תמימות דעים.
אוי לנו אם יכריעו בו נציגיו של חלק אחד מהעם בעוד שלחלקים אחרים לא יהיה פתחון פה. אם יש דבר שעלינו ללמוד מההיסטוריה שלנו כעם, ומההיסטוריה של המקום הזה, זה שגם כשקשה לנו לשמוע עמדות מסוימות, עלינו להילחם על עצם היכולת להשמיען. בלי היכולת לנהל מחלוקת שסופה הכרעה, אבל הדרך אליה מלווה בגיוון דעות, בכבוד ובהקשבה – תתערער דמותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית; וכתוצאה מיידית – יתערער חוסננו הלאומי – בואכה פירוק מבפנים.
הדברים נכונים בתוך הרשות המחוקקת, והם נכונים גם ברמה הבין-רשותית – כלומר בין שלוש רשויות השלטון, שהכבוד ההדדי ביניהן חייב להישמר בקפידה. דוגמאות אינספור לכך מצאנו בדברי ימי הכנסת.
אבל אני אזכיר דוגמא דווקא מ20 במארס 1979, היה זה אחד הדיונים הסוערים והחשובים ביותר שידעה הכנסת, במשכן הנוכחי– דיון בו הודיעה הממשלה על הסכם השלום בין ישראל ובין מצרים. אמר ראש הממשלה מנחם בגין לא רק את המילים המונומנטליות "יש שופטים בירושלים, יש שופטים בישראל", אלא גם פנה ליושב ראש הכנסת דאז יצחק שמיר והוסיף, ואני מצטט: "אדוני היושב-ראש, לפני דקות אחדות קרה דבר חמור מאוד. חבר הכנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית-המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית-משפט בישראל. בית-המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל". "אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית-המשפט בישראל", כך המשיך מנחם בגין, ואני חוזר על דבריו: "כולנו חייבים בכבודו של בית-המשפט בישראל". ואני חושב שזה אקטואלי בכל הימים וגם בימים אלה.
במילים אחרות, תמיד יהיו תמורות חברתיות ופוליטיות, תמיד נוכל לומר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ועם זאת, מושכלות היסוד לא משתנות. במיוחד בימים אלה, בתקופה שאנו נמצאים בה, יש שיגידו – היסטורית ומכוננת לא פחות מהשנים בהן פעלה הכנסת כאן – עלינו להסתכל על העבר וללמוד ממנו. ללמוד כיצד, למרות המחלוקות העזות ביניהם, הפנימו חברי הכנסות הראשונות מכל הסיעות את האחריות הממלכתית הנדרשת מהם, ופעלו בהתאם – בתוך הכנסת, ומחוצה לה.
אל מול מציאות ימינו, בה לא אחת שולטים בשיח הציבורי שלנו גימיקים, תופעות של אלימות מילולית ופיזית – גם כלפי נבחרי ציבור – ומרדף חסר תוחלת אחרי פושים וכותרות "קליקבייט" – יש ערך קריטי ללימוד מהתקופה המעצבת ההיא. ואני מאמין ומקווה שהמוזיאון החשוב הזה – בטבורה של ירושלים – יקדם, ילמד וינחיל תרבות מחלוקת אמיתית ומצמיחה, ויאפשר לכולנו להביט על העבר לא רק כנוסטלגיה אלא גם כמצפן שמכוון את דרכנו לעתיד.
אני מודה מעומק הלב לכל העוסקות והעוסקים במלאכה החשובה של הפיכת בית פרומין למוזיאון חי ונושם: לך – יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה על ההנהגה, על הגשמת החלום ועל הביצוע היפה. ליושב ראש הכנסת לשעבר והנשיא העשירי – ראובן רובי ריבלין, שהמקום הזה, וכמובן קפה 'טעמון' שממול, היו נוף ילדותו ממש; ושהיה המנוע שדחף וקידם נמרצות את הרגע המרגש הזה. אני מודה למנכ"ל הכנסת – משה (צ'יקו) אדרי; למנהל המוזיאון – ד"ר משה פוקסמן שע״ל – ולכל עובדות ועובדי המוזיאון והכנסת; לחברות וחברי המועצה המייעצת, ליו"ר המועצה – אריה האן, המזכיר המיתולוגי של הכנסת, ולכל מי שידם וידן במפעל החשוב הזה.
יהי רצון שבמקום הזה יתחנך דור העתיד שלנו על אדניהן של דמוקרטיה וממלכתיות במלוא הדרן.
לסיום, מכובדיי, אני מתפלל יחד אתכם לשובם של כל חטופינו. הערבות ההדדית בינינו נמדדת ברגעי המבחן הקשים בהם אנחנו נמצאים, והחברה הישראלית לא תהיה שלמה.
ראינו לפני שבוע את תמונותיהם המטלטלות – הקורעות את הלב – של אביתר דוד ורום ברסלבסקי; ואני מבקש לחזק אותך אבישי, אביו של אביתר, ואת כל המשפחה. עלינו להמשיך ולהציב את החטופים לנגד עינינו כל העת, וכמובן לאמץ אל הלב את משפחותיהם החרדות מדאגה, לגלות רגישות כלפיהן, לתמוך בהן בכל דרך, ולהחזיר אותם הביתה בדחיפות, עד האחרון שבהם.
יחד עמכם אני מתפלל להצלחתם ושלומם של כל חיילינו; לרפואתם של כל הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות האהובות והיקרות; ולשובן של כל הקהילות ברחבי הארץ לביתן. תודה לכולכם, עלו והצליחו במלאכה החשובה הזאת.
